סדנה ברחוב הירקון

המנעול על דלת המוסך היה אותו הדבר, הנחושת ההיא ששמעון כהן התקין לפני אחת עשרה שנים, כשהשכיר את ההול הראשון ההוא בפאתי חולון. רבקה עמדה לפני השער בשבע וחצי בבוקר ובידה החזיקה מפתח שפתאום לא התאים.

ניסתה בשלישית. המנעול לא נכנע.

"גברת כהן," נשמע מאחוריה. השכן מחנות הצמיגים הסמוכה, יוסי, עם כוס קפה ביד. "החתן שלך היה כאן אתמול בערב. עם המנעולן."

רבקה הסתובבה — הרגליים כמו מודבקות למרצפות לפני ההול שאותו בנתה עם בעלה מהיסוד.

מוסך "אצל כהן" עמד ברחוב הירקון מאז 2015. בעלה שמעון ניהל אותו עד שהלב שלו התחיל להציק לו; אז העביר את ההנהלה לבת אתי ולבעלה דני. באופן רשמי. על הנייר נשארה רבקה שותפה — שלושים וחמישה אחוז, רשומה ברשם החברות, כי כך שמעון סידר את זה לפני מותו אצל עורך הדין ברמת גן. לאתי רשם אז ארבעים אחוז ולדני את עשרים וחמשת האחוזים הנותרים — "שכל אחד יידע בבירור מה שלו", אמר לרבקה כשהראה לה את הניירות ממשרד עורך הדין. "שתהיה לך ביטחה," הוסיף עוד. שבע שנים כבר מאז שנפטר.

דני היה מאז ומתמיד מהסוג של חתן שמחייך בארוחת חג ומציע למזוג עוד יין, אבל לא נשאר ליד השולחן יותר משצריך. אתי דיברה עליו כעל שקדן — וזה גם היה, המוסך תחת ניהולם צמח משתי מגבהות לשש, הוסיפו אבחון ממוחשב, השיגו חוזה עם חברת ליסינג אחת. רבקה לא התערבה בתפעול. קיבלה חלק חודשי מהרווח, לא יותר, הייתה באה מזמן לזמן לדבר עם המכונאים שהכירו אותה עוד כגברת כהן מההתחלה.

עד יום שלישי שעבר.

באותו יום שלישי התקשרה אליה רוני, רואת החשבון שעבדה איתה כל השנים האלה. הקול שלה קצת נשבר. "גברת כהן, אני לא יודעת אם מותר לי להגיד את זה, אבל… חתמתי על מסמכים להעברת חלק בחברה. גם הבת שלך וגם החתן אמרו לי שאת יודעת על זה."

רבקה לא ידעה כלום.

ישבה אותו אחר צהריים במטבח של הדירה שלה ברחוב ויצמן, החלון פתוח במחצה, מהרחוב נדף ריח של פלאפל מהמסעדה ממול, ובטלוויזיה רצו חדשות שלא עקבה אחריהן. הרימה את הטלפון וחייגה לאתי.

"אמא, זה רק פורמליות," אמרה הבת מהר מדי. "דני היה צריך חלק גדול יותר בשביל ההלוואה להול החדש בראשון לציון. הבנק רצה שהוא יהיה מנהל יחיד."

"ולי היה מגיע לדעת על זה?"

השקט בטלפון נמשך זמן מספיק כדי שרבקה תבין את התשובה לפני שהגיעה.

"חתמת בשבילי," אמרה לבסוף בעצמה, יותר קביעה מאשר שאלה.

"היה לך ייפוי כוח, אמא. עוד מאבא. בשביל הבנק, למקרה שלא ישיגו אותך…"

ייפוי כוח משנת 2019, ששמעון נתן לאתי לפעולות שוטפות, למקרה שרבקה תהיה בטיפולים באילת או לא בהישג יד. לא נועד בחיים לזה.

עכשיו עמדה לפני המוסך, שלשם נסעה כל יום חמישי לקפה עם המכונאי משה, שתמיד נתן לה לבדוק את הרכב בחינם, "בשביל הזיכרון הטוב, גברת בוסית". הדלת היתה נעולה במפתח אחר ובפנים דלק האור במשרד, שם ישב כעת דני.

נכנסה בכניסה האחורית שהכירה טוב ממנו. דני הרים את המבט מהמסך, על פניו הבהב לשבריר שנייה משהו כמו הלם, שמהר הוסווה.

"רבקה. לא ציפיתי לך כך מוקדם."

"אני רואה." הניחה על השולחן עותק מתדפיס רשם החברות, שהדפיסה בבוקר בספרייה ברחוב ביאליק, כי המדפסת בבית לא עבדה כבר חודש. "איפה שלושים וחמישה האחוזים שלי, דני?"

"זו היתה פעולה הכרחית בשביל ההלוואה. אתי בטח הסבירה לך."

"אתי הסבירה לי את מה שאתה אמרת לה." רבקה התיישבה מולו, בכורסה שעמדה כאן מהתקופה ששמעון עשה את הניירת עם כוס קפה ביד. "התקשרתי הבוקר לעורך דין אלקיים, ברמת גן. זה שעשה את הצוואה אחרי אבא. שאלתי אותו אם ייפוי הכוח משנת 2019 מכסה העברת חלק בחברה."

דני לא אמר כלום.

"לא מכסה. לעורך הדין יש את זה שחור על לבן, כי הוא עצמו ניסח את זה אז — הוציא במפורש מההיקף סילוק של חלקים בבעלות. אז ההעברה הזאת בטלה, דני. מההתחלה."

"זה רק פורמליות במשפחה," חזר על עצמו, אבל הקול שלו לא נשמע כבר בטוח כמו בבוקר בטלפון עם אשתו.

"החברה היא לא פורמליות. זה מה שבנינו עם שמעון חמש עשרה שנה, ממגבה אחת בגראז' מושכר ברחוב הרצל." רבקה פתחה את התיק והוציאה תיקיה שנייה — צהובה, פשוטה, מחנות המשרדים בפינה. בפנים היתה טיוטת תביעה לבטלות הפעולה המשפטית, שהכינה לה עורכת דין שאתה נפגשה עוד אותו אחר צהריים, משרד ברחוב אלנבי. "מחר אני מגישה את זה לבית המשפט, אלא אם היום תחתום על החזרת ההעברה. בעצמך. באישור נוטריוני."

"ואתי?" שאל בשקט. "מה יהיה עם אתי?"

"אתי זו הבת שלי. היא תישאר בעלת החלק שלה, כמו שהיה — ארבעים אחוז, כמו שאבא רשם לה. לך יש עשרים וחמישה, כמו שתמיד היה צריך להיות, לפי ההסכם המקורי משנת 2015. לא יותר."

בהול מעבר לזכוכית נשמעה טריקה — משה סגר מכסה מנוע של אוקטביה כלשהי, בלי לדעת מה מתרחש במשרד. רבקה הכירה את הצליל הזה בעל פה, שנים שמעה אותו מהמטבח מעל המוסך, לפני שעברו דירה.

דני ישב בלי לנוע כמעט דקה.

"אחתום," אמר אחר כך.

הלכו יחד אחר הצהריים לעורך הדין, אותו אחד שעשה את הצוואה של שמעון. עורך הדין אלקיים קרץ לרבקה מעל המשקפיים כשנכנסה — הכיר אותה, גם אחרי שבע שנים. החתימה לקחה עשר דקות. ניירת, חותמת, שני עותקים.

אתי הגיעה שעתיים אחר כך, העיניים אדומות, אבל לא התווכחה. התיישבה לצד אמה על הספסל לפני משרד עורך הדין, ששם רק לפני כמה דקות ישב דני.

"לא ידעתי שזה יגיע לזה," אמרה.

רבקה שמה את ידה על הברך שלה ושתקה. אחר כמה רגעים הוציאה מהתיק את התיקיה הצהובה, פתחה אותה, מחקה בעיפרון את טיוטת התביעה וכתבה על העמוד הראשון תאריך — של היום. אז סגרה את התיקיה ותחבה אותה חזרה בין שאר הניירות.

"בואי," אמרה לבסוף. "משה בטח ישאיר לנו מקום בחניה, עד שנגיע בשביל שארית הקפה."

במוסך ברחוב הירקון תלוי כעת על דלת המשרד אותו שלט שהיה שם בחיי שמעון — שם החברה ותחתיו באותיות קטנות: בעלות רבקה כהן, אתי כהן. דני עדיין עובד שם, כמנהל תפעול, עם חוזה עבודה קבוע ומשכורת שלא מתנהל עליה משא ומתן בארוחת משפחה. רבקה הולכת לקפה עם משה כל יום חמישי, כמו קודם.