המרפאה של אורלי ברחוב אבן גבירול

"ובעצם, מה את עושה בחיים?" זאת השאלה ששאלה אותי חמותי, דבורה, בליל שישי אחד, כשכל המשפחה ישבה סביב השולחן ברמת השרון, בין הפרגית לסלט החצילים.

עניתי לה בשקט: "אני צוחקת."

היא הרימה גבה, כאילו אמרתי משהו מטופש. אבל זאת האמת שלי. אני צוחקת – גם מעצמי, במיוחד מעצמי. כי החיים קצרים מדי בשביל להיות רצינית כל הזמן. אני קופאת ליד, אני חורגת, אני נופלת – ואז צוחקת, כי מה, לבכות זה יעזור?

קוראים לי אורלי, בת ארבעים ואחת, מנהלת קליניקת פיזיותרפיה קטנה ברחוב אבן גבירול בתל אביב. שני חדרי טיפולים, מזגן שתמיד מתקלקל בדיוק באוגוסט, ותור של פנסיונרים שמחכים לי כל בוקר עם תלונות על הגב התחתון. לפני שבע שנים נשארתי אלמנה – בעלי, גיא, מת בתאונת אופנוע על כביש 4, ליד רעננה. מאז אני מגדלת לבד את הבן שלנו, תום, שהיום כבר בן שש-עשרה וגבוה ממני בראש.

דבורה, אמו של גיא, מעולם לא סלחה לי על זה שבעלי בחר בי. היא רצתה בשבילו איזו עורכת דין מרמת אביב, לא "מעסה", כמו שהיא קראה לי בהתחלה, לפני שהבינה שפיזיותרפיה זה מקצוע אקדמי לכל דבר. אחרי שגיא מת היא לא נעלמה – להפך. היא נדבקה אליי כמו טפיל, בתירוץ שהיא "עוזרת עם הנכד". בפועל, היא באה כל שבוע-שבועיים לבקר, יושבת בסלון, ומעירה הערות.

"את שוב לובשת את זה? יש לך בגדים יותר… מכובדים."

"תום אמר לי שאת עובדת עד שמונה בערב. מי מגדל את הילד בעצם?"

"גיא היה רוצה שתמצאי מישהו, את יודעת. לא נורמלי לחיות ככה."

תמיד עניתי בקלילות, בלי להתווכח. הבנתי מזמן – אם אענה לה ברצינות, אכנס לוויכוח שאין לו סוף. והייתה לי סיבה נוספת לבלוע את זה בלי מריבה: דבורה לא ידעה שאני יודעת מה היא עושה מאחורי גבי.

לפני שנה בערך, עורך הדין שטיפל בעיזבון של גיא – נמרוד לוינסון, שיש לו משרד קטן ברחוב ריינס – התקשר אליי ואמר שדבורה ביקשה ממנו "רק תיאורטית, בשביל לדעת" לבדוק אם אפשר לערער על צוואת הבן שלה. גיא, לפני שנפטר, הותיר צוואה ברורה: הדירה בת שלושה החדרים ברחוב סוקולוב ברמת השרון, שאותה קנינו יחד עם המשכנתא, עוברת אליי ולתום בחלקים שווים, עד שתום יגיע לגיל עשרים ואחת. נמרוד סיפר לי הכול כי הוא הכיר אותי עשרים שנה, עוד מהתיכון, וחשב שמגיע לי לדעת.

לא עשיתי כלום. רק המשכתי להתנהג לדבורה כרגיל כל שישי, מגישה לה את המרק, מקשיבה להערות שלה על החולצה שלי. בפנים רשמתי הכול, סעיף אחרי סעיף, כמו כרטיס טיפול שממתין להיסגר.

הקיץ הזה הכול התלקח. תום קיבל הזמנה לטיול שנתי לפולין, שעולה שבעת אלפים ומאתיים שקל, וביקש ממני עזרה. יש לי חיסכון, אבל לא הרבה – הקליניקה בקושי מכסה את עצמה אחרי שהחזרתי חלק מהמשכנתא. אז שאלתי את דבורה אם תוכל לעזור, בתור סבתא. היא סירבה בקול יבש: "אין לי כסף פנוי. הכול הולך על הוצאות הבית." שבוע אחר כך תום מצא בפייסבוק תמונות שלה מטיול לאיטליה, עם החברות שלה מהמועדון החברתי ברמת השרון.

אז החלטתי שהגיע הזמן.

התקשרתי לנמרוד וביקשתי שיערוך מסמך רשמי – לא כדי להעליב אף אחד, אלא כדי לסגור את הנושא אחת ולתמיד. קבעתי לדבורה פגישה, לא בבית, אלא במשרד של נמרוד ברחוב ריינס, יום שלישי בשעה חמש אחר הצהריים.

היא הגיעה בפנים מכווצות, כמו שהיא תמיד נראית כשמשהו לא הולך לפי התסריט שלה. ישבנו שלושתנו סביב שולחן עץ כהה, ונמרוד פתח תיקייה ירוקה שהייתה מונחת מולו.

"דבורה," אמרתי, בלי לחייך הפעם, "אני יודעת שביקשת מנמרוד לבדוק אפשרות לערער על הצוואה של גיא. הוא סיפר לי, כי הוא חבר שלי לפני שהוא היה עורך הדין של המשפחה."

היא הלבינה. "זה… זה היה רק כדי לדעת, תיאורטית—"

"אין דבר כזה תיאורטית כשמדובר בדירה שהבן שלך רשם על שם הנכד שלו," קטעתי אותה. "אז החלטתי לחסוך לך את הטרחה. נמרוד הכין מסמך שמאשר באופן סופי את חלוקת העיזבון כפי שגיא רצה, וגם – זה החלק החדש – מעביר לתום, כשימלאו לו שמונה עשרה, גם את הזכויות שלי בדירה. כל הדירה, במלואה, על שמו בלבד. לא שלי, לא שלך."

דבורה פתחה את הפה, אבל שום דבר לא יצא ממנו.

"ועוד דבר." הוצאתי מהתיק שלי מעטפה חומה והנחתי אותה על השולחן, בין שנינו. "זה ההחזר על ההלוואה שלקחתי בשביל הלוויה של גיא, לפני שבע שנים. שילמתי אותה לבד, כל שקל. את אף פעם לא הצעת לעזור. עכשיו אני סוגרת גם את זה – מבחינה נפשית, לא כספית. פשוט רציתי שתדעי שאני יודעת שאף פעם לא היית שם."

היא בכתה, אבל לא אמרתי מילה נוספת. חתמתי על המסמך, נמרוד חתם כעד, והיא יצאה מהמשרד בלי לומר שלום.

תום, כשסיפרתי לו בערב על הפגישה, רק שאל: "אז מה עם הטיול לפולין?"

צחקתי מהבטן, ממש בכנות, כמו שלא צחקתי כבר זמן רב. "מכרתי את שרשרת הזהב של סבתא שלי. יש לך כסף לטיול, ונשאר גם לנעליים חדשות."

הוא חיבק אותי בלי מילים. בחוץ, ברחוב אבן גבירול, מישהו החנה רכב עם אזעקה שצרחה שלוש פעמים ונדמה. שכנה מהקומה השלישית תלתה כביסה על המרפסת. חיי היומיום ממשיכים, רגילים כתמיד.

דבורה לא התקשרה במשך שלושה שבועות. כשהיא חזרה, זה היה בהודעת וואטסאפ קצרה: "מזל טוב לתום על סוף השנה." לא הזכירה את המסמך. לא ביקשה סליחה. אבל גם לא ניסתה שוב.

ואני? אני עדיין צוחקת. כי החיים קצרים, וכי הבנתי מזמן שהחיוך הכי טוב שלי הוא זה שאני שומרת לעצמי, אחרי שכבר סידרתי את מה שצריך היה לסדר.