מטפחת המשי הלבנה

ערב. האוויר במלון לחוף ים המלח עמד דומם ודחוס מחום, גם בשעה זו. נוגה התיישבה על ספסל האבן הרחב בקצה הטיילת, מוודאת שהשמלה הבהירה לא תתלכלך מהאבק ששקע על המשטח. בידה החזיקה תיק קש קטן ולבן, שקנתה במיוחד לחופשה הזאת. כאן, במלון, זה הפך לטקס: אחרי ארוחת הערב כולן עולות להחליף לבגד יפה יותר, ויוצאות לשוטט. "איפה עוד נתקשט? באוטובוס בדרך לעבודה?" אמרה מישהי לידה והן צחקו יחד. בזווית העין ראתה את יוסי מתקרב, צועד בנחת. חולצה לבנה מכופתרת עד הצווארון, שרוולים מופשלים עד המרפק, מכנסי בד כחולים וקפלי גיהוץ חדים. שיערו הכסוף הקצר היה מבריק מעט, כאילו רק ירד מהמרפסת עם כוס יין ביד.

הוא התיישב, השאיר רווח מהוסס ביניהם, ואז אמר בשקט, כמעט בלחישה: "בואי נשתוק רגע ביחד."

הקול שלו השתלב בגווני השקיעה, בפס הארגמן שמעל להרי אדום. נוגה חייכה. "איזה משפט יפה," אמרה. "נשתוק ביחד. בדיוק מה שהערב הזה צריך."

"איתך, נוגה, אפילו לשתוק מרגיש כמו שיחה נעימה. אבל אני מודה — איתך אני מעדיף גם לדבר." הוא הסתובב לעברה מעט, זרק מבט ארוך על הפרופיל שלה. היא הרגישה את המבט, ובתוך הבטן, אי-שם עמוק, התעורר משהו קטן וחם. היא לא שאלה אם הוא נשוי. כאן, בחופשת מרפא, רוב הנוכחים ענדו טבעות ואחסנו אותן עמוק בתיק. היא ראתה את זה כבר מיליון פעמים. זה לא עניין אותה.

"חיכיתי לך אתמול בלובי," אמר יוסי. "ניגנו מוזיקה, היה ריקודי עם. לא באת."

"הלכתי לטייל לבד בשביל שמאחורי הבריכה. הרוח שם בערב זה משהו אחר," ענתה נוגה. "מרגיש שאתה נושם בפעם הראשונה כל היום."

הוא קרב את ידו, כמעט בהיסח הדעת, ונגע בפרק ידה. האצבעות שלו היו יבשות וחמות. "אז אני מזמין אותך הערב לטיול במסלול שאני גיליתי, מאחורי גבעת המלח. יש שם תצפית פשוט מטורפת. מלח, כוכבים, והכול שקט. אף תייר לא מגיע לשם. חיפשתי עם מי לחלוק את היופי הזה. ועכשיו מצאתי." הוא לחץ קלות על ידה.

היא הסתכלה על זוג חולף עם בקבוק יין ביד, צוחק. הירח עלה. למה לא, חשבה. כולה טיול. עם גבר לצידי זה גם בטוח יותר. "בסדר," אמרה. "אבל בוא נתחיל מייד, מחר אני נוסעת."

"מייד," קם יוסי מיד, "ואחר כך יש לי בקבוק יין לבן בחדר."

נוגה קמה. היא אחזה בתיק הקש הלבן, הסיטה אותו לאחור, בחן של מישהי שיודעת שמסתכלים עליה. הם צעדו כמה צעדים על המדרכה. לפתע, הרצועה החליקה מאצבעותיה. התיק נפל, התגלגל ארצה היישר לתוך שלולית בוץ דקה שנשארה מהגנן שהשקה את השיחים קודם. כתם חום כהה נספג מייד בבד הקש הבהיר.

"אוי לא," פלטה נוגה.

"שום דבר," התכופף יוסי. "שנייה." הוא הרים את התיק, הניח אותו על הדשא. נוגה שלפה טישו מהכיס, התכופפה, החלה לשפשף. הכתם התפשט. הפס החום-אפרפר סירב לרדת. הלבן הצח הפך למשהו מעורפל, מלוכלך.

"אני צריכה לעלות לחדר," אמרה. "יש לי שם סקוטצ'ברייט לח."

"אז אני אחכה לך פה," אמר יוסי, מתבונן בה מרוכז. "או שנעשה ככה — מחכה לך בעשר, בלובי התחתון, ליד הדקלים. כן?"

היא הנהנה, הסתובבה ומיהרה בשביל. בידה האחת החזיקה את התיק רחוק מהגוף, שלא ייגע בשמלה.

בחדר, מתחת לאור הפלואורסצנט, שפשפה את הכתם שוב ושוב. הוא דהה, אבל לא נעלם. סימן אפרפר קטן, בקושי נראה, נשאר בצד. דווקא בגלל שהוא היה קטן כל כך, הוא קפץ לעין. התיק נראה בעיניה עכשיו אחרת. לא חדש. פגום. לא מושלם. היא תלתה אותו על ידית הארון, התיישבה על המיטה. הדופק שלה הלם. הצעת הטיול, הלחיצה על היד, בקבוק היין הלבן בחדר — הכול נראה פתאום כמו התיק הזה. נקי ולבן, עד שנופל למקום הלא נכון.

הטלפון צלצל.

"סבתא!" צעק קול קטן בשפופרת. זה היה גיא, הקטן. "סבתא, יובל ואמא רבו מי מכין את הקציצות!"

ברקע נשמע קול צעקה של נכדתה יובל: "אני רוצה להכין עם אבא!" וקולו הרגוע של בעלה, אמנון: "אנחנו נכין ביחד, כולנו, כמו גדולים."

"נוגה?" אמנון לקח את הטלפון. "שמעת איזה רעש? הילדים החליטו להכין לך ארוחת הפתעה למחרת. יובל התעקשה שהיא לבדה מבשלת, ואז גם גיא רצה. כרגע יש קמח על התקרה. נו."

נוגה צחקה. הלב שלה, שהיה תפוס ודרוך כל הערב, התרכך. "תקנה להם פיצה," אמרה. "כשאחזור, אני אכין קציצות כמו שצריך."

"מתי את חוזרת?," שאל אמנון. "תגידי מילה אחת, ואני יורד אלייך כבר הלילה עם הרכב. הטויוטה אוריס עוד לא התקררה מהבוקר."

"אל תהיה משוגע. מחרתיים אני חוזרת באוטובוס."

"אז תגידי באיזו שעה האוטובוס. אני ואתה והילדים — ניסע לאיזה מקום, לא יודע, לים. לא היה לנו קיץ."

"בוא תאסוף אותי," אמרה נוגה בשקט. "בוא לפה. יש פה טיילת מהממת, נלך לראות את המדבר. ביחד."

דממה קצרה בקו. "וואלה?" אמר אמנון. "זה נשמע הרבה יותר טוב מקציצות."

"כן, אמנון. בוא."

היא ניתקה. בחצי השעה הבאה, בזמן שהשמש שקעה לגמרי, נוגה לא ירדה שוב למטה. היא שלחה ליוסי הודעה קצרה: "לא אוכל להגיע הערב. תודה על ההזמנה." היא חסמה את המספר, פתחה את החלון, נשמה את האוויר החם והמלוח. בעשר בדיוק, כשהבינה שהוא מחכה למטה ליד הדקלים, היא חייכה לעצמה, הסתכלה על התיק המוכתם בכתם קטן, שקלה לזרוק אותו, וחשבה: לא. אקח אותו הביתה. הכתם הזה שייך לה.

היא פתחה את המזוודה, קיפלה את התיק פנימה בזהירות, הניחה מעליו את הסוודר של אמנון שהיא ישנה איתו תמיד. חיבוק הצמר המוכר הזכיר לה בדיוק איזה מזל יש לה — לא הטיול הרומנטי בחושך, אלא הקמח על התקרה והצרחות של הילדים על קציצות.

היא כיבתה את האור, משכה את השמיכה, ובפעם הראשונה מזה שבוע הלכה לישון בלי לחשוב מה היא מחמיצה, אלא בידיעה ברורה מה יש לה.