מר יונה מהוד השרון ושלוש השניות של שתיקה

כשהיה בן שמונה, המורה זימנה את ההורים שלו לבית הספר לא בגלל הציונים. היא אמרה שהילד כנראה סובל מ"ליקוי דיבור" ושכדאי להעביר אותו לחינוך מיוחד. הוא ישב אז מתחת לדלת הכיתה, במסדרון שהריח משעווה לרצפה, וספר את הקווים בפרקט: אחת, שתיים, שלוש. בקו השמיני נכנסה אמא שלו. היא אחזה בידו ואמרה רק שייקח את התיק, כי הולכים לקנות גלידה.

כך התחיל הסיפור של הילד שבמשך שנים בקושי הצליח להוציא מילה, ואחר כך הצחיק חצי מדינה כמעט בלי לומר כלום.

יונה כרמלי מהוד השרון לא הפך לשחקן. הוא לא סיים שום בית ספר לתיאטרון. הוא הלך לטכניון, הפקולטה להנדסת חשמל. ההורים נשמו לרווחה: סוף סוף מקצוע נורמלי ומוצק. מהנדס. כי מה כבר יכול לעשות ילד שנתקע על השם שלו?

הבעיה היא שבשנה השלישית יונה הגיע במקרה לחוג תיאטרון סטודנטיאלי. חברים חיפשו מישהו שיפעיל תאורה. הוא הגיע, חיבר את הזרקורים, נשאר יותר זמן כי ירד גשם ולא התחשק לו ללכת לתחנה. ואז ראה סטודנט מבוגר ממנו עושה סקץ' בלי אף מילה אחת. הקהל געה מצחוק במשך שתי דקות שלמות, והבחור על הבמה רק הרים גבה.

יונה ישב על כיסא עם כבל ביד והרגיש משהו מוזר. לא קנאה. יותר כאילו מישהו פתח חלון בחדר מחניק.

למחרת הוא ביקש לנסות.

ההופעה הראשונה הייתה סיוט. כשהיה צריך לומר את המשפט הראשון, הוא נתקע על העיצור הראשון. הוא עמד באור הזרקור, הרגיש איך הזיעה זולגת לו על הגב, והקהל התחיל להתרגש באי-נוחות. זה נמשך אולי חמש שניות. נצח. ואז הוא עשה את הדבר הראשון שעלה בדעתו מתוך ייאוש: משך בכתפיים, גלגל את העיניים ופשוט יצא מהבמה אחורה. האולם התפוצץ מצחוק.

אז הוא הבין שהגוף שלו מדבר יותר מהפה.

אחרי התואר יונה עבד בחברת החשמל בפתח תקווה. הוא עבר על תוכניות התקנה, מילא פרוטוקולים, ואחרי שעות העבודה נסע לתל אביב לסדנאות פנטומימה ואימפרוביזציה. חברים מהעבודה לעגו שהמהנדס משחק בקרקס. הוא רק נופף ביד. ומכיוון שהכסף לא הספיק, הוא התפרנס גם כטכנאי תאורה במועדון סטנד-אפ קטן בשכונת פלורנטין.

ערב אחד, בחודש נובמבר, המנחה של הערב לא הגיע. הוא הרגיש רע באוטובוס, חום גבוה, נסע לחדר מיון. המפיק עמד מאחורי הקלעים עם טלפון ביד וחזר על עצמו: "טוב, מה אני עושה עכשיו, אנשים מחכים". יונה עישן ליד חלון פתוח למחצה, הביט בגשם שמתופף על אדן החלון, ושמע את קולו שלו:

— אני יכול לעלות. אבל בלי טקסט.

המפיק הביט בו כאילו השתגע. אבל לא הייתה לו ברירה.

יונה הוריד את הסווטשירט של העבודה, נשאר בחולצה לבנה עם שרוולים מופשלים. הוא עלה לבמה. בדקה הראשונה לא קרה כלום: הוא עמד, הסתכל סביב, תיקן את המיקרופון, שתה מים, נענע בראשו. באולם התחילו הצחקוקים הראשונים. אחר כך הוא החליט לפתוח כיסא מתקפל שעמד בפינה. הוא נאבק בו במשך ארבע דקות: הכיסא נפתח, נסגר, לכד לו אצבע, התהפך, והוא התהפך יחד איתו. אנשים בכו מצחוק.

כשירד מהבמה, המפיק תפס אותו בכתף:

— אתה נשאר. כל יום חמישי.

זו הייתה ההתחלה.

יונה המציא דמות: מר זליג — גבר במקטורן קצר מדי, עם תיק מסמכים וכובע, שמגיע למשרדי ממשלה, מסעדות וחנויות כדי לעשות את הדבר הכי פשוט בעולם. לשלם חשבון. לקנות כרטיס. לשלוח מכתב. וזה תמיד נגמר באסון. הוא כמעט לא מדבר — לפעמים מכחכח בגרון, לפעמים חוזר על מילה אחת. אבל כל מבט שלו, כל צעד, כל הבעה נושאים סיפור.

שלוש שנים אחר כך, ערוץ הטלוויזיה הראשי נתן לו רבע שעה בתוכנית בידור. אז ראו אותו כשני מיליון ישראלים. למחרת, בחברת החשמל, החברים הביטו בו אחרת. המנהל שאל אם הוא נשאר במשרה מלאה.

יונה עזב את העבודה בחודש ינואר. החורף היה קשה: קור, גשם, ערבים חשוכים. אמא דאגה שהוא זנח עבודה יציבה בשביל ליצנות. אבא אמר רק: "טוב, נראה".

ואחר כך הגיעו שנות העבודה. תוכניות, פרסומות, סיבוב הופעות במרכזי תרבות מקריית שמונה ועד אילת, הופעות בפסטיבלים. מר זליג הפך למוכר. אנשים ברחוב היו ניגשים ואומרים: "תעשה את ההבעה ההיא". והוא היה עושה. בלי מילה.

הכי מוזר היה שעל הבמה הגמגום של יונה נעלם. כשהיה הופך לזליג, הפחד נעלם. כאילו הבעיה שייכת לאדם אחר, זה מהוד השרון, שפחד לדבר ליד הלוח.

אחרי שנים שאלו אותו בראיון למה זליג כל כך שתקן. יונה ישב בכורסה, סובב את המשקפיים באצבעות ושתק זמן ארוך. המראיינת כבר עמדה לעבור לנושא אחר. אז הוא אמר:

— כי מילים לפעמים מפריעות. ואני רציתי שכולם יבינו אותי. ילד מברזיל, סבתא מיפן, בחור מאוקראינה. כולם.

התשובה הזאת עשתה סיבוב ברשת.

היום יונה כרמלי בן ארבעים ושמונה. יש לו יותר משלוש מאות הופעות בשנה, שני סרטי קולנוע שהכניסו רק בקופות בישראל כמעט שמונים מיליון שקל, ודמות שכל ילד מזהה: את מר זליג במקטורן החום ובעניבה האדומה.

בהוד השרון, שם הכל התחיל, עומדת על שמו במה קטנה ליד המתנ"ס. אולם לשישים מקומות. לפעמים הוא קופץ לשם להעביר סדנה לילדים ש"לא מדברים חלק".

ושם, בשיעורים האלה, הוא עושה דבר אחד שהוא לא מספר עליו בראיונות.

הוא לוקח שעון מעורר ישן. מותח אותו. מניח אותו באמצע הבמה. ואומר לילדים:

— תסתכלו. כשהוא מתקתק, אף אחד לא מדבר. ואף אחד לא חייב. עכשיו זליג יצא אליכם.

והוא שולף מהתיק כובע.

הילדים יושבים בשקט. נשמע רק תקתוק השעון. ואז צחוק, שמתחיל מהשורה הראשונה.