השתקפות במראה

אמא שלי מתה כשהייתי בת שבע. היא קמה ביום ראשון רגיל לגמרי, הכינה לי סנדוויץ' עם גבינה לבנה, אמרה שהיא לא מרגישה טוב — ובערב היא כבר לא הייתה. אבי מעולם לא היה בתמונה. היא תמיד אמרה שהוא "מטייל בעולם", ורק שנים אחר כך הבנתי שזה היה התרגום שלה ל"הוא לא רוצה להיות אבא".

אחרי שאמא מתה, לא הגיע אף אחד. לא דודים, לא בני דודים, לא סבא וסבתא. אדם אחד התקשר. זו הייתה אחות של אמא, הדודה תמר, שמעולם לא פגשתי קודם. היא גרה אז בחיפה, בדירה קטנה מעל מאפייה ישנה, והיא באה באותו לילה. אני זוכרת את הריח — היא הביאה איתה ריח של קמח טרי.

היא ודודה חנה, אחותן הגדולה, הכניסו אותי הביתה בלי שאלות. חנה גרה לבד כבר עשרים שנה, מאז שבעלה עזב, אבל תוך יומיים היה לה חדר מסודר עם וילונות חדשים ומנורה בצורת ירח. אני זוכרת שהיא אמרה: "אני לא יודעת איך מגדלים ילדה. אבל יהיה בסדר. איכשהו."

במשך שנים הן גידלו אותי ביחד — שתי אחיות זקנות שלא היו להן ילדים משל עצמן, אבל מעולם, באף רגע, לא נתנו לי להרגיש שאני לא שייכת להן באותה מידה.

תמר הייתה זאת שקמה כל בוקר בשש כדי להכין לי כריכים. חנה הייתה קולעת לי צמות לפני בית הספר, יושבת מאחוריי עם מסרק וסיכות.

ימי שישי היו הזמן שלנו. גם כשכמעט לא נשאר כסף אחרי קניית תרופות וספרים, חנה הייתה מוצאת שתי מטבעות של עשרה שקלים בתחתית הארנק, ותמר הייתה אומרת: "בואי נלך לים. אין צורך בכסף כדי לשבת על החול."

הייתי הולכת ביניהן על הטיילת, מחזיקה יד לזאת ויד לזאת, ומקשיבה להן רבות על המתכון הנכון לקוסקוס. השנים ההן, למרות הכול, היו טובות.

כשהייתי בת חמש עשרה, חנה מתה. דום לב. לא היה שום סימן מקדים. בבוקר היא קמה, מזגה לעצמה קפה, ובצהריים היא פשוט כבר לא הייתה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את תמר בוכה. מצאתי אותה יושבת במטבח מול הקפה שהתקרר, מסתכלת בקיר. התיישבתי לידה. היא לא אמרה כלום, רק הניחה את הראש על הכתף שלי. ידעתי שהיא איבדה את האדם שהכי אהבה בעולם — בדיוק כמוני.

באותו לילה היא אמרה משהו שמעולם לא שכחתי: "עכשיו נשארנו רק אני ואת. צריך להחזיק חזק."

והיא החזיקה. עבדה ימים שלמים, חזרה הביתה גמורה מעייפות, ועדיין מצאה זמן לשבת איתי, לשאול מה היה בבית הספר, לקלף תפוזים ולהגיש לי. היא מעולם לא התחתנה. לפעמים שאלתי אותה אם היא מתחרטת. היא חייכה — חיוך קטן, עייף — ואמרה: "אבל יש לי אותך." ומבחינתה, זה הספיק.

לפני שנה היא התחילה להרגיש עייפה כל הזמן. היא אמרה שזה עניין של גיל, שכל הכוח הולך. אחר כך התחילו הכאבים שלא עברו. במשך שבועות התחננתי שתלך לרופא, עד שלבסוף היא נכנעה. הבדיקות הראו מחלה בשלב שממנו כבר אי אפשר לחזור אחורה.

הכול קרה בבת אחת. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, היא כבר הייתה במיטה בבית חולים ברמב"ם, מחוברת לצינורות, והרופא דיבר איתי במסדרון בקול נמוך על "שבועות, אולי חודש".

בפעם האחרונה שדיברנו באמת, היא ישבה מולי על המיטה, לקחה את היד שלי ואמרה: "אל תפסיקי את הלימודים. תזכרי שאת חכמה. יותר ממה שאת חושבת. ותלמדי כבר לבשל אורז כמו שצריך — תמיד הוא יוצא לך שרוף."

אחר כך היא השתתקה לרגע, הביטה בי ואמרה: "אל תבזבזי את החיים בלחכות למישהו. ובטח אל תחפשי את אבא שלך. תבני לבד. תעשי לך."

אחר כך ביקשה שאבטיח לה. הבטחתי. אבל בפנים הייתי עדיין הילדה בת השבע, זאת שקמה בבוקר ומצאה שאמא איננה.

ביום של ההלוויה, בבית הקברות בחיפה, אף אחד לא דיבר חוץ ממני. אף אחד אחר לא הגיע. לא קרובים, לא חברים. רק אני, הרב, וכמה נשים מבית הכנסת שאף פעם לא ראיתי קודם.

כשכבר סיימו הכול ואנשים הלכו הביתה, אני לא הצלחתי לזוז. עמדתי שם עוד ועוד. לא יכולתי להכריח את עצמי לעשות צעד. הדבר היחיד שחשבתי עליו היה שהיא האמינה בי — ושהיא ידעה. היא ידעה שאין לי אף אחד אחר בלעדיה.

כשחזרתי לדירה, פתחתי את הדלת ועצרתי. חיכיתי לשמוע את הקול שלה קורא מהמטבח: "נו, אכלת משהו?" — כמו תמיד. השתיקה שמילאה את הבית הייתה כזאת כבדה שיצאתי החוצה שוב. לא יכולתי להישאר שם אפילו חמש דקות.

בערב, כשרעדתי מהקור, כבר לא יכולתי לברוח יותר. נכנסתי למטבח, פתחתי את המקרר. על המדף האמצעי עמד סיר קטן עם מרק עוף שהיא הכינה יומיים לפני שלקחו אותה לבית החולים. לידו, על הדלת, היה פתק קטן מוצמד במגנט של קופת חולים. כתב יד עגול, מסודר: "חלב 3%, לחם אחיד, קוטג', מלפפונים — לקנות ביום שלישי."

אני לא יודעת למה, אבל ישבתי על הרצפה עם הפתק בידיים ובכיתי. בכיתי כי היא עשתה רשימה. היא קנתה מצרכים. היא תכננה להמשיך לחיות איתי — עד שהגוף שלה הכריע אותה.

עברו כמעט שנתיים מאז. אני בת עשרים ושתיים. אין לי אמא. אין לי אבא. אין לי סבתא. ועכשיו גם אין לי את הדודה שאהבה אותי כאילו הייתי הבת שלה, בלי הבדל.

אומרים שאדם מתרגל לאובדן. אני עדיין לא יודעת להגיד אם זה נכון.

הדבר היחיד שאני יודעת הוא שבכל ערב, כשהאוטובוס מוריד אותי בתחנה ליד המאפייה, אני עולה במדרגות לדירה, פותחת את הדלת ועוצרת. השתיקה עדיין שם. המרק מתישהו זרקתי — אי אפשר היה להשאיר אותו. אבל הפתק עדיין על הדלת.

לפני כמה חודשים עברתי מתל אביב לאשקלון — עבודה חדשה, התחלה חדשה. ארזתי את הדברים שלי, וגם את הפתק. עכשיו הוא תלוי על מקרר אחר, בעיר אחרת, עם מגנט אחר — אבל עם אותו כתב יד. רוב האנשים לא מבינים למה אני שומרת רשימת קניות ישנה. אבל אני לא צריכה שהם יבינו. זה שלי. זאת ההוכחה היחידה שנשארה לכך שהיא תכננה להישאר — ושהיא ראתה אותי לא כנטל, אלא כחיים עצמם.

אתמול בלילה חזרתי הביתה מאוחר. הדלקתי אור במטבח, פתחתי חבילת קוטג', עמדתי לאכול ליד השיש. לפני שהלכתי לישון, שמתי לב שמשהו השתנה.

הסתכלתי על הפתק שלה. בפעם הראשונה מאז שהיא מתה, חייכתי במקום לבכות.

אולי זה מה שזה אומר — להמשיך הלאה. לא לשכוח, לא לוותר, לא להפסיק להתגעגע. פשוט… לחייך מול פתק ישן, באמצע הלילה. ולכבות את האור.