HE
האורחת הלא רצויה
כולם הגיעו לבית גולדברג ברמת אביב בשביל מיכל — הבת הבכורה, שחגגה אתמול עשרים ואחת. וילה לבנה עם גינה ענקית, בריכת שחייה מוארת, שמלות נוצצות. ליהי, לעומת זאת, הגיעה רק כדי לעבוד. אבא שלה, הגנן הראשי של המשפחה, קיבל אישור להכניס אותה למשמרת ברמנית למסיבה. היא לבשה חולצה לבנה פשוטה, שיער אסוף ברשלנות, ועל החזה — שרשרת זהב דקה עם תליון קטן. תליון שהיה איתה מאז שהיא זוכרת את עצמה.
ליהי לא ניסתה למשוך תשומת לב. היא עברה בין האורחים עם מגש של כוסות שמפניה, חייכה בנימוס, התכופפה כשצריך. אבל מיכל — זאת שתמיד קיבלה הכול — לא סבלה אותה מהרגע הראשון. אולי כי ליהי יפה מדי, אולי כי יש בה שקט מרגיז, אולי סתם כי היה לה משעמם.
"תיזהרי עם המגש, את לא רואה בעיניים?" מיכל סיננה כשחלפה לידה.
ליהי מיד התנצלה, אפילו שאין על מה.
"טעות שהביאו אותך לפה," מיכל הוסיפה בקול רם מספיק כדי ששכנותיה ישמעו. הן ציחקקו, וכמה בחורים בחליפות יקרות הרימו גבה.
ליהי הסמיקה אבל לא ענתה. היא רק חיפשה מקום לשים את המגש החצי ריק.
אבל מיכל לא ויתרה. עם תנועה מהירה של היד, היא דחפה את המגש כלפי מעלה.
כוסות שמפניה התעופפו כמו גשם זכוכית. השמפניה ניתזה על שמלת המשי של מיכל עצמה, על הרצפה המצוחצחת, ועל נעלי העור של ליהי. האולם השתתק. כל הראשים הסתובבו.
"תראו מה היא עשתה!" מיכל צווחה, מצביעה על הכתם הרטוב.
ליהי עמדה שם, מחזיקה מגש ריק, הנשימה שלה נתקעה. היא התכופפה לאסוף את הרסיסים, האצבעות רעדו. אף אחד לא זז. אף אחד לא אמר מילה. מוזיקה קלאסית המשיכה לנגן ברקע, בלי שאף אחד באמת שם לב.
היא הייתה לבד.
אבל אז קרה משהו שאף אחד לא ציפה לו.
גברת גולדברג — הסבתא רבקה, שתמיד יושבת בשולחן הכבוד עם מקל כסף ועיני ברזל — קמה פתאום. היא הייתה אישה בת שבעים ושש, אבל באותו רגע נראתה כמו פסל שהתעורר. הפנים שלה החווירו לגמרי, אפילו השפתון האדום נראה לא שייך. היא אחזה במעקה מרפסת האבן, גופה נוטה קדימה, כאילו ראתה רוח.
העיניים שלה ננעלו על ליהי.
בהתחלה חשבנו שהיא כועסת. מיכל ניצלה את ההזדמנות וניגשה אל הסבתא, מתייפחת משהו על "השרות הגרוע שהזמינו". אבל הסבתא אפילו לא הביטה בה. היא דחפה את מיכל בעדינות הצידה, והתחילה לרדת במדרגות השיש. לאט. מדרגה ועוד מדרגה. מקל הכסף הקיש ברצפה, הקשה. המסיבה קפאה. כל מאתיים האורחים, כולם בפנים של "מה קורה פה", דחקו הצידה.
ליהי, עדיין כורעת על הרצפה עם שברי זכוכית ביד, הרימה מבט. היא לא הבינה.
הסבתא רבקה עצרה ממש מולה. היא הייתה גבוהה, למרות הגיל, וריח הבושם הישן שלה עטף את ליהי. רואים שהיד שלה רועדת — לא מכעס, מרגש.
"סליחה," אמרה בקול סדוק. "התליון שלך… מאיפה יש לך אותו?"
ליהי נגעה אוטומטית בשרשרת. התליון היה סגור, כמו תמיד, אבל האור הקליט זיק מתוכו. היא פשוט משכה בכתפיים. "אמא שלי נתנה לי אותו. אבל היא נפטרה."
"אמא שלך…?" רבקה לחשה, והדמעה הראשונה החליקה על לחיה.
ואז, בלי התראה, ליהי העבירה את שיערה לאחור באוזן שמאל — תנועה קטנה, בלתי מודעת, ככה היא תמיד עושה כשהיא נבוכה.
הסבתא עצרה את הנשימה. היא בהתה בנקודה שמאחורי האוזן — כתם לידה קטן, בצורת סהר הפוך, שלושה מילימטרים. צבעו דהוי בחום-אדמדם. בדיוק כמו של… בדיוק כמו של יונתן.
האולם שתק. הסבתא רבקה הורידה את המקל, אחזה בפניה של ליהי בשתי ידיה, והביטה עמוק לתוך העיניים שלה. "איזה שם אמא שלך? איפה גרת?"
ליהי מצמצה, מבולבלת. "היא… היא הייתה מטפלת, קראו לה אירנה. גרנו בנתניה. אבל היא לא באמת אמא שלי, היא אימצה אותי. היא תמיד אמרה שמישהו מסר לה אותי אחרי…" ליהי השתתקה, כי הסבתא התחילה לבכות.
לא בשקט. בקול רם, חנוק, כמו מישהי שמשחררת עשרים ושתיים שנה.
"יונתן," היא אמרה, והקול שלה רעד. "יונתן, הבן שלי. הוא ואשתו נהרגו בשריפה בחיפה, כשהיית בת חצי שנה. כולם חשבו שגם את מתה. חיפשנו אותך בכל הארץ. במשטרה אמרו שאין גופה של תינוקת, אבל… אבל הפסקנו להאמין." היא לקחה נשימה, והוסיפה: "אירנה, המטפלת, כן? היא נעלמה באותו לילה. חשבנו שהיא… חשבנו שהיא…"
היא לא סיימה. היא פתחה בזהירות את התליון. בפנים, בתוך מסגרת מזערית, תמונה קטנה בשחור לבן של אישה צעירה — בדיוק כמו התמונה שנשארה בארנק של רבקה במשך עשרות שנים. הן החליפו מבטים.
ליהי קמה. הרגליים שלה רעדו, אבל היא לא נפלה. היא הביטה בסבתא, באישה הזקנה שהניחה לה את היד על הלב, ואז משכה אותה אלייה בידיים רועדות. החיבוק היה כל כך חזק, שכמעט חונק, אבל ליהי לא התנגדה. היא הרגישה איך הדמעות של הסבתא נרטבות על כתפה.
מיכל עמדה בצד, משותקת. לא היה לה מושג לאן להעלים את עצמה.
"את שלי," רבקה לחשה לתוך שיערה של ליהי. "את שירז. ככה קראנו לך, שירז. ברוכה השבה."
המסיבה השתנתה לגמרי. אף אחד לא אסף זכוכית. כולם פשוט עמדו, חלק צילמו, חלק בכו. מישהו כיבה את המוזיקה.
וליהי — שירז — הסתכלה פנימה אל תוך התליון הפתוח. על הצד הפנימי של המכסה, באותיות זעירות, חרוטה המילה "לחיים". היא אף פעם לא שמה לב לזה קודם.
After their parents died, I became the guardian of my seven grandchildren; ten years later, the youngest handed me a box and said, “They never died that night.”
Dear Diary, Ten years ago, I became guardian to my seven grandchildren after their parents died in a car crash....
הטוליפים הלבנים של נתב״ג
אף פעם לא הבנתי למה הוא שונא פרחים. חמש־עשרה שנה של נישואים, ובכל פעם שהייתי רומזת – אפילו בעדינות –...
Zničila mému synovi hrad z písku před očima celé pláže. Netušila, že za pár minut ji ten kluk a jeho máma zachrání život.
Adamovi je sedm a písek miluje. Když byly tři, uměl postavit hrad, za který by se nestyděl ani dospělý. Jeho...
Mon fils s’est figé dans l’allée de l’avion et a murmuré : « Maman, cet homme… c’est Papa
Pendant trois ans, j’ai vécu comme une veuve. J’ai élevé notre fils seule, j’ai dormi d’un seul côté du lit,...
Il custode e il corvo
Ogni mattina, poco prima dell’alba, il vecchio cimitero di San Rocco si avvolgeva nel silenzio. La nebbia scivolava tra i...
Az elfeledett sír virága
A hajnali köd még rátelepedett a temetőre, amikor a fekete varjú megjelent az égen. Alacsonyan szállt, szárnya alig mozdult, mintha...
האורחת הלא רצויה
כולם הגיעו לבית גולדברג ברמת אביב בשביל מיכל — הבת הבכורה, שחגגה אתמול עשרים ואחת. וילה לבנה עם גינה ענקית,...
Jsi líná, Lenko, od přírody
Seznámili jsme se na oslavě narozenin mého bratrance, bylo mu pětačtyřicet. Pavel tam přišel jako kolega jeho ženy, úplně náhodou....