הרגע שבו לחשתי ״הכול מוכן״ – והחוקרים נכנסו

הכול קרה בשניות. הכיסא שלי נדחף לאחור על רצפת האולם הפרטי במסעדה. קערת הפסטה שהחזקתי נשפכה על שמלת המשי השחורה, רוטב שמנת נזל על החזה, חתיכות פטריות נתפסו בשיער. אילנה, חמותי, יישרה את קצה עקב הזהב שלה ליד רגל הכיסא שלה, והעבירה אליי מבט של רחמים משועממים.

״נעמה, אולי הגיע הזמן שתלמדי קצת חן,״ אמרה בחיוך קטן וחלק. ״הרי זה לא המקום שגדלת בו, נכון?״

יואב, בעלי, צחק. לא הצחוק המביך של מישהו שמנסה להחליק רגע לא נעים. הוא רכן לאחור, כיסה את הפה במפית לבנה, והסתכל עליי כמו שצופים בסצנה מסרט – מחכה לראות מה ייפול אחר כך.

קרובי המשפחה קפאו. דודה אחת מלמלה שזו בטח תאונה, אבל לא זזה ממקומה. דודן צעיר הרים אייפון, אולי צילם, אבל הוריד אותו מיד ברגע שפגש את העיניים שלי. לא צעקתי. לא בכיתי. הנחתי את כפות הידיים על הרצפה הקרה, הרגשתי את הדבק של המפה מתחת לאצבעות, והתיישבתי בחזרה לאט. הלחי עוד שרפה מהחיכוך בשפת השולחן.

אילנה לגמה מקברנה סוביניון של יקב רקנאטי. ״תמיד היית קצת כבדה, מותק. בדיוק בגלל זה אני מזכירה ליואב שישמור עלייך.״

יואב ניגב דמעה של צחוק. ״נו באמת, נעמה. אל תעשי מזה דרמה. אמא סתם צחקה.״

הסתכלתי עליו. זה היה אותו גבר שנישק לי את המצח הבוקר לפני שיצא למשרד בהרצליה פיתוח, אותו גבר שעמד איתי מתחת לחופה לפני שמונה שנים והבטיח שאף אחד – בטח לא המשפחה שלו – לא יגרום לי להרגיש זרה. אבל הוא גם אותו גבר שאת חשבונות הכפולים שלו בבנק לאומי התחלתי לפענח לפני שנתיים, כשעו״ד אהוד רוזן טמן לי פח. 4.2 מיליון שקל הועברו במרמה, נכסים דהויים באיי הבתולה, וילה בהרצליה שנרשמה על שם בת דודה פיקטיבית. טעיתי כשהאמנתי לו, אבל את הטעות הזאת הפכתי לעבודה.

הרגשתי את המשדר הקטן מודבק מתחת לחוט החזייה. נשמתי עמוק. ספרתי בראש. לנשוף עד ארבע, לשאוף עד שש. האצבעות שלי עדיין רעדו קלות, אז הצמדתי אותן לשולחן.

״הכול מוכן,״ לחשתי אל תוך שרוול השמלה.

הדלתות הכפולות של האולם נפתחו לרווחה.

חמישה אנשים בחליפות כהות נכנסו בצעדים מדודים. האיש בקדמת הקבוצה הרים תג משטרתי, קולו שקט וחד. ״משטרת ישראל, יאח״ה. כולם להישאר במקום.״

הפסנתר ברקע דמם. מלצר קפא עם מגש של סיגרים. אילנה חייכה חיוך קפוא.

״מה זאת אומרת?״ היא משכה בכתפיה. ״יש איזושהי טעות. בעלי הוא עו״ד רוזן, אנחנו—״

החוקר התעלם ממנה. הוא התקדם לעבר יואב, שלף צו חיפוש ומעצר. ״יואב רוזן, אתה עצור בחשד להונאה, העלמת מס בנסיבות מחמירות והלבנת הון.״

המסעדה רחשה. הדודה קמה, הדודן התחיל להקליט שוב, הפעם באלכסון, מנסה להישאר מחוץ לפריים. יואב הביט בי, עיניו התרחבו. ״נעמה, מה—״

שלחתי יד אל תוך תיק העור המדופן. לא הוצאתי מפית, אלא ארנק קטן, ומתוכו תג זהה. הרמתי אותו מולו.

״את…״ פיו נתקע. ״את לא יכולה להיות—״

״שנתיים, יואב.״ הרעד באצבעותיי פחת. ״שנתיים אני חיה איתך, עם אמא שלך, מקליטה, אוספת, מתעדת. עלית על הכלה השקטה. אבל כל מה שבנית – נבנה על עברות, והעברות שלך עומדות עכשיו על המסך שלי.״

אילנה זינקה ממקומה. ״שקרנית עלובה!״ היא צעקה. ״זה הבית שלי, החיים שלי, את—״

״הבית שלך?״ נעמדתי לאט, ליטפתי את קצה השולחן. ״הבית שלך נרשם על שם דודנית באיי הבתולה. הווילה בהרצליה? 3.8 מיליון שקל מרווחי חשבוניות פיקטיביות. המכוניות, התכשיטים, המשרד במגדלי עזריאלי – הכול מתועד.״

שני חוקרים ניגשו אל אילנה. היא נסוגה, עקבה נתקע במפה, והיא מעדה מעט – מפה של 800 שקל נקרעה. החוקר לא חייך. ״גבירתי, גם את עצורה.״

יואב ניסה לקום, תפס את הטלפון מהשולחן. החוקר המרכזי הניח יד על כתפו, אבל יואב הספיק לצעוק ״אבא, תסגור!״ – קולו נשבר לרגע. אהוד רוזן, אביו, כבר נחקר באותה שעה ממש, 21:40, בחדר תשאול בשדרות רוטשילד. החוקר לא התבלבל, לקח את הטלפון, ניתק את השיחה.

״סיימת, יואב,״ אמר החוקר. ״צא איתי.״

יואב ניסה להתנער, אבל ידיים עלו עליו. הוא הביט בי, האישונים שלו קטנים. ״תראי למה גרמת,״ סינן.

קרבו אליי, ריח האפטר שייב שלו התערבב ברוטב הפטריות על צווארוני. ״אתה רואה את האנשים מסביב?״ לחשתי. ״תסתכל טוב, יואב. ככה נראה סוף של תיק הונאה.״

צעדתי החוצה. דלת הכניסה למסעדת "קלארו" נסגרה מאחוריי, והפעם שמעתי אותה חורקת. בתדריך אמרו שהיא משומנת, אבל בחיים, כמו בחיים – משהו תמיד חורק.

ברחוב חיכתה טויוטה קורולה לבנה עם מדבקת "גט". התיישבתי במושב האחורי, הושטתי לנהג עשרים שקל במזומן ואמרתי ״דרך חוף, צפונה.״ במקום עצירה, 130 שקל נסיעה, לפי המונה. הוא שאל אם נעים לי עם החלון פתוח, עניתי שכן. רוח ים נכנסה פנימה.

שלפתי טלפון. הודעה מהמפקד: ״עבודה טובה.״ מחקתי אותה בלי לקרוא פעמיים. האצבע שלי החליקה על המסך הרטוב, ואז גיליתי שאני עדיין לובשת את המשדר. הושטתי יד מאחורי הגב, פתחתי את קרס החזייה, והמשדר נפל לרצפה בין הרגליים. הנהג הביט במראה, החזיר מבט לכביש.

בצד שמאל, הים היה כהה. האורות של תחנת רדינג הבהבו. לא היה בי צורך לסכם כלום. בקבוק המים שלי רשרש בתיק, והוצאתי אותו, לגמתי.

״פקק בצומת גלילות,״ אמר הנהג. ״רבע שעה ככה.״

״בסדר,״ אמרתי. ״יש זמן.״