דגים ופרווה

בנמל הקטן של עכו, היכן שחומות הצלבנים נושקות למים, סימי עבד כמדריך צלילה. לא היו לו שאיפות גדולות — סירה קטנה, ציוד בלוי ודירה שכורה מעל המסעדה של אבו-מוסא. מ-שש בבוקר עד השקיעה הוא הוביל קבוצות של תיירים אל המים הכחולים-עמוקים של ראש הנקרה, מראה להם מערות תת-ימיות וספינה טבועה מימי המנדט הבריטי.

החברה שהעסיקה אותו הוציאה הון תועפות על רישיון ההפעלה בשמורה. אבל מחמשת אלפים שקל לחודש לעובדים, הם התחבאו מאחורי "התקופה קשה, אתם יודעים". סימי ידע. כל חודש מחדש.

צבי הים בשמורה היו האטרקציה העיקרית. אבל מה שמשך את כולם — אפילו יותר — היה כלב ים נזירי אחד. יצור סקרן באורך מטר וחצי, עם עיניים שדומות קצת לאלה של גמלאי עייף. הוא הופיע לראשונה כשישה חודשים אחרי שסימי התחיל לעבוד. קפץ על הסירה, ניער את המים, ובחן את האורחים.

סימי זרק לו מקרל טרי. כלב הים תפס אותו באוויר, נחר בהנאה והתיישב בחרטום.

ככה זה והתחיל. הוא קרא לו יאנוש.

יאנוש הפך לשומר האישי של הסירה. הופיע כל בוקר, ליווה את הצוללים מתחת למים, חטף דגים מהדליים על הסיפון. תיירים הגיעו במיוחד — "הסירה עם כלב הים". סימי התחיל להרוויח טיפים נורמליים לראשונה מזה שנים.

כעבור חודש, במהלך נסיעת הבוקר הקצרה מהדירה לנמל, סימי שמע חריקה רמה. מתחת למושב הנוסע ברכב, שהיה חונה תחת עץ שקמה ברחוב, ישב גוש פרווה רטוב ומלוכלך.

— נו, באמת? — סימי הרים אותו בשתי אצבעות.

חתלתול רחוב. אפור, בן חודש בקושי, אוזן ימין קרועה למחצה. הביט בו בעיניים צהובות ענקיות, כאילו אומר: "נו? ולאן נוסעים?"

סימי נאנח והניח אותו על המושב. איחר ב-20 דקות.

החתול, שזכה לשם פיצי, השתלב בצוות תוך שלושה ימים. ישן על ערימת מגבות, אכל שאריות טונה מהסנדוויצ'ים, הרשה לעצמו להתפנק מהידיים של התיירות הישראליות — "איזה מתוק!".

אבל כשראה את יאנוש — פיצי קפא.

הזנב עלה למעלה כמו אנטנה, הפרווה התנפחה. הוא התקרב באיטיות אל הגוש הענק של הבלUBER האפור, עצר חצי מטר ממנו — וירק. טוב, ניסה. יצאה איזו נשיפה מצחיקה.

הוא קפץ מסביב, נעמד על רגליו האחוריות, הראה את הציפורניים — בערך בגודל של קיסם שיניים. יאנוש פיהק. נחר. עצם עין אחת.

פיצי לא ויתר. התיישב מטר מיאנוש, הפנה את הגב, והעמיד פנים שהוא שוטף כתף. "אני לא רואה אותך."

למחרת בבוקר, סימי מצא אותם ישנים יחד על הסיפון. פיצי — מתחת לסנפיר השמאלי של יאנוש, מכורבל כמו סופגניה. יאנוש מלטף אותו מדי פעם בקצה הזנב, בלי להפסיק לנחור.

אנשים צילמו בלי הפסקה.

הטלפון של סימי קפץ כל היום — הזמנות, שאלות, טיפים. סוף סוף הוא ראה דרך לצאת מהבור.

ואז קרה האסון.

אף אחד לא ראה את שובר הגלים השקוע למחצה. לא הסונאר, לא הקפטן, לא סימי. המכה הייתה כל כך חזקה, שסימי פשוט עף מהגשר הישר למים.

הוא התעורר אחרי מה שהרגיש כמו דקה או חמש דקות. מסביב — רסיסי פלסטיק, דליים, סנפיר צלילה ורוד אחד. אנשים צפו בין הגלים, צורחים. הסירה, חתוכה כמעט לשניים, נטתה על הצד. החרטום נעלם.

החוף היה במרחק של כ-700 מטר. לא בשביל מי שלא בכושר.

סימי שחה אוטומטית. הנשימה ירדה לקצב אחיד — כמו בצלילה. הוא ראה גופות במים. חלק נעו, חלקן לא. הוא גרר שני תיירים — גבר כבד שיעול מים ואת אשתו, שלפתה את זרועו בשיניים, כמעט קרעה את העור — אל הסלעים הקטנים שליד המרינה. הבחילה עלתה בגל השני.

הוא ישב על הסלע. המים הקרים מאמצע דצמבר חדרו לעצמות. הידיים רעדו, אצבעות כחולות.

— אתה צריך עזרה? — מישהו מההצלה התכופף מעליו. — בוא נראה, יש לך דם על הצוואר, בוא תן לי לבדוק.

סימי מלמל משהו. לא ענה. הוא חיפש מישהו. את יאנוש.

— תגיד, — החובש הצביע הצידה, — החברים האלה שלך?

סימי סובב את הראש.

על הסלע השכן, מטר וחצי משם, יאנוש נח. גופו הענקי השתרע על האבן, פרוותו האפורה רטובה ומבריקה. ומתחת לסנפיר השמאלי — פיצי. קטן, רטוב, מקלל את כל הים התיכון בשפת חתולים מלוכלכת ומלקק את כף רגלו.

סימי נזכר. ברגע שעף למים, הבזק. גל אפור חלף מימינו, כמה מטרים. אבל לא לקח את זה בחשבון — לא היה זמן. יאנוש. יאנוש לא חשב על עצמו. הוא צלל, תפס את פיצי בעדינות, כאילו החתול היה עשוי מזכוכית, ועלה איתו אל פני המים. החתלתול אפילו לא נרטב לגמרי ברגעים הראשונים.

סימי הושיט יד והניח אותה על סנפירו של יאנוש. לא אמר כלום. המילים נתקעו איפשהו.

שלוש שנים. עברו שלוש שנים.

עכשיו, במקום דירה מעל המסעדה — בונגלו קטן בחוף הצפוני של בת-ים. חצר אחורית, שש כסאות נוח, שולחן עץ משופשף.

סימי כבר לא עובד כשכיר. יש לו עסק משלו — "הצגות ימיות". שלושה כלבי ים נזיריים (יאנוש הביא שני חברים, אי אפשר היה להגיד להם לא), תשעה חתולים (רובם — אסופות מרחוב יפת ביפו ומהשוק הכרמלי), וצוות של שלושה עובדים. תיירים מזמינים חודשים מראש. טלפון מצלצל בלי הפסקה — 180 שקל לאדם, 250 עם צלילה, 320 בערב שישי.

הבונגלו עולה 14 אלף שקל לחודש — לא עניין. סימי פשוט משלם.

ומי הבוס בבית?

אתם בטח חושבים שזה יאנוש. טעות. תשעה בבוקר, יום רביעי — סימי יושב על המרפסת. שלושה כלבי ים על הרציף, מחכים למנת הבוקר של מקרל. ושמונה — שמונה! — חתולים יושבים במעגל, מביטים למעלה.

כי על אדן החלון, מעל כולם, שוכב פיצי. אוזן קרועה, צלקת על האף, עיניים צהובות כמו רמזורים. מיאו קצר — וסימי ניגש למקרר.

כשאתה מציל מישהו, אפילו בטעות, אתה הופך לאחראי עליו. או שהוא עליך. קשה לדעת מי בעצם הציל את מי.