השופט צחק לה בפנים: “עשר שפות? תגידי, איך העברית שלך, בתור התחלה?

האולם היה מחניק, למרות שהמזגן עבד על טורבו. שעה ארבע אחר הצהריים, רחוב ויצמן בתל אביב נראה דרך התריסים כמו ערוץ חדשות מושתק. השופט דוד חן, גבר בשנות השישים עם גלימה קצת רפויה, לגם מהתרמוס שלו – תה עם נענע – ופירור בורקס נצמד לו לקצה הפה. איש לא סיפר לו.

על ספסל הנאשמים עמדה צעירה, נועה לוי, בת עשרים ושבע. היא הגיעה מבואנוס איירס בגיל חמש-עשרה, אבל העברית שלה נשמעה תל אביבית להפליא, עם שמץ של ר' מתגלגלת כשהייתה עייפה. עכשיו היא לא הייתה עייפה. היא עמדה זקוף, כתפיה לאחור, אצבעות יד ימין משוטחות על שולחן הסנגור – לא רועדות, פשוט מונחות.

האישום: הונאה בהיקף של שנים-עשר מיליון שקל נגד חברת "גלובל-טק", ספקית ציוד רפואי. נועה עבדה שם כמתרגמת. לפי כתב האישום, היא טעתה "בכוונה תחילה" בתרגום חוזה ענק מול ספק סיני, והעבירה סכומים לחשבון צד ג' מעבר לים.

התובע, עו"ד ארז בן-דוד, תופף בעט על השולחן כבר שעתיים. "אנחנו נבקש מעצר עד תום ההליכים," אמר בפעם השלישית, "היא סיכון ליציאה מהארץ – יש לה דרכון ארגנטינאי בתוקף."

השופט חן פיהק לתוך הספל ושאל, "איפה למדת?"

נועה הרכיבה מבט ללא הבעה. "בלשנות, אוניברסיטת תל אביב. תואר שני."

"בלשנות," חזר השופט, מחליף חיוך קטן עם מישהו בשורה הראשונה – עיתונאי, אולי. "אז כמה שפות את יודעת בעצם? עברית, ספרדית, וזהו?"

היא הרשתה לעצמה לקחת נשימה. "אדוני השופט, עשר. עשר שפות ברמת שפת אם."

השופט עצר את הלגימה. ואז צחק. צחוק גדול, כזה שמזיז כרס. התובע צחקק יחד איתו, עיתונאי הידהד, ואפילו הסוהר ליד הדלת הרפה את שפתיו. האולם כולו גיחך. "עשר שפות. בטח. אולי שתיים, מקסימום שלוש," אמר השופט, "ועם העברית, נו, נראה שהיא לא משהו."

נועה שמטה את האצבעות מהשולחן. היא שלפה מהתיק שלה דף חלק – לא מסמך, סתם דף רשמים – והחלה לקפל אותו למשולש, בריכוז של מי שמכינה מטוס נייר בתיכון. ואז, בלי להרים קול, אמרה באותה עברית צלולה:

"אני חפה מפשע. ואני יכולה להוכיח."

לקח לשופט רגע. "מה?"

אבל היא כבר המשיכה. הפעם בספרדית, במבטא של רחובות בואנוס איירס: "Soy inocente, y puedo probarlo." אחר כך ברוסית, בהגייה מוסקבאית מושלמת: "Я невиновна и могу это доказать." בצרפתית, עם אפוף קל של סורבון. בערבית מדוברת, ניב רמאללה. באיטלקית, פורטוגזית, גרמנית, סינית מנדרינית, ואפילו אמהרית – עשר שפות, בדיוק כמו שאמרה.

הקמט היחיד על מצחה היה חריץ קטן בין הגבות. ידה השמאלית עדיין אחזה במשולש הנייר.

הצחוק באולם מת. לא דעך – מת. עיתונאי שלף טלפון, הסוהר הזדקף. השופט חן הניח את התרמוס ביד רועדת קלות והחזיר את משקפיו. "טוב," אמר בקול נקי, בלי רמז לקלילות, "אז תוכיחי."

נועה סובבה ראשה קלות לעבר שולחנו של סגן מנכ"ל גלובל-טק, יואב שביט, שישב בין הקהל. היא לא הביטה ישירות – פשוט אפשרה למבטה לנוח על כתפו. "בתאריך 3 באפריל," היא אמרה, "נקראתי למשרדו של מר שביט. הוא ביקש שאתחיל לעבוד על החוזה מול 'שנגחן מדיקל'. על שולחנו הייתה מונחת חבילת המסמכים המקורית – בסינית. הצצתי. המספרים היו ברורים: סכום העסקה 11.8 מיליון דולר, תשלום אחד לספק."

התובע קטע: "זה לא מופיע בעדות שלה."

"כי לא שאלתם אותי," אמרה נועה, והמשיכה. "למחרת, מר שביט העביר לי את החוזה להעתקה. הוא אמר שזה הצילום היחיד. תרגמתי אותו כלשונו. אבל בצילום, הסכום לא היה 11.8 – אלא 14.2, והכסף הופנה לחשבון צד ג' בהונג קונג. אף אחד, אמרו לי, לא שם לב. אבל אני בלשנית. הבחנתי בשלושה תווי מפתח סיניים שהיו שונים – תווים שמשנים את הספרות. טעיתי? לא. המסמך שצילם מר שביט היה מזויף. המקור – שראיתי יום קודם – לא."

השופט הרים יד. "עצרי רגע." הוא קרא לפקיד בית המשפט, לחש משהו. תוך עשר דקות הגיעו מומחה משפטי לסינית, ומהתביעה נשלח שליח להביא את שקית הראיות. יואב שביט החליף צבע – מגוון עור שמנמן לאפרפר.

המקור הוצג. המומחיות בדקו. בשקט המוחלט, נשמע רק רחש מזגן. שלושת התווים שונו בהחלט. הסימנים הישנים הודפסו מחדש. המומחה ציין שמדובר בזיוף מקצועי – "אבל מספיק שביצעתי השוואה של פיקסלים מתאריך ההדפסה, ורואים שמישהו ערך את הקובץ ב-2 באפריל, ערב לפני שהעותק נמסר למתרגמת."

השופט פנה לשביט: "קום, בבקשה."

שביט קם. שפתיו רעדו.

התובע בן-דוד, שגם הוא הבין שהוא אוכל סרט של התביעה, ניסה: "אבל, כבודו, ייתכן שהנאשמת מנסה להסיט."

השופט לא ענה. הוא חתם על משהו.

"האישום נגד גב' לוי – מבוטל מחוסר אשמה. מר שביט, אתה לא עוזב. יש לי שיחת טלפון אחת לעשות למשטרה."

יואב שביט, עדיין עומד, ניסה לומר משהו, אבל נועה כבר לא הקשיבה. היא פתחה את התיק שלה, הוציאה טופס מודפס מראש – טופס תביעה אזרחית. בסכום של 2.8 מיליון שקל. היא לקחה עט דיו שחור מהסנגור שלה, חתמה בתחתית, רשמה תאריך, והחזיקה את הדף לסנגור. "תגיש, בבקשה, עכשיו. פיצוי על מעצר שווא, עגמת נפש ופגיעה בשם הטוב."

הסנגור החזיר את הטופס לפקידת בית המשפט, שחתמה חותמת קבלה. ואז נועה שלפה מהתיק עוד מעטפה חומה, צעדה לעבר שולחן הסוהר, והניחה אותה שם. "זה העתק של התלונה במשטרה נגד מר שביט," אמרה. "אני מבקשת לוודא שהוא יקבל אותה."

שביט בהה בה.

היא לא אמרה "להתראות". לא שמטה חיוך. היא לקחה את מטוס הנייר שנותר מקופל, פתחה אותו לגמרי, ורשמה עליו בטוש: "2.8 מיליון. תוך 45 יום." הוא הושאר על שולחן ההגנה, עם הפנים אל האולם.

השופט חן הביט בה, הפעם בלי טיפת זלזול. "גב' לוי," אמר, "בית המשפט מודה לך."

היא הרימה את רצועת התיק, כרכה אותה פעמיים על פרק היד, ויצאה.