גור אחד יותר מדי – ולמה חמי לא סלח לי על זה עד היום

אני נועם, בן שלושים ואחת, טכנאי מיזוג אוויר, גר בבאר שבע כבר שמונה שנים. הסיפור הזה לא שלי במקור – הוא מתחיל אצל חמותי, אורלי, ואצל הכלבה שלה, גברת ננסי. אבל אף אחד לא סיפר אותו מהצד שלי. אז הנה.

הכל התחיל כשגברת ננסי, פינצ'ר צעצוע חומה קטנה, ילדה שישה גורים בסלון של אורלי, על שטיח שאורלי ירשה מאמא שלה ולא נתנה לאף אחד לגעת בו במשך עשרים שנה. דווקא על השטיח הזה. אני זוכר את הלילה ההוא – חצי חג העצמאות, זיקוקים עוד נשמעו מרחוק, ואורלי מתקשרת אליי בשתים עשרה בלילה, בקול שרק אמא לכלבה יכולה להוציא: "נועם, תבוא מהר, היא יולדת".

מהצד שלי זה נראה ככה: אני מגיע, שם, מפוצץ, לישון עד הצוואר, ואורלי כבר יושבת על הרצפה עם מגבות, עם קערת מים חמימים, עם איזה תה קמומיל שהיא לא שותה בעצמה אלא רק "בשביל ננסי, היא לחוצה". אני מסתכל על הכלבה הקטנה הזאת, שוקלת בקושי שני קילו, ורואה איך היא לא מוציאה הגה. פשוט עובדת. גור אחרי גור. ומיד, בלי לנוח שנייה, מלקקת, מזיזה, מסדרת אותם קרוב לבטן שלה.

אני, בכנות, חשבתי שזה חמוד ליומיים. עד שהבנתי שאורלי מתכננת להישאר "בפריפריה של הסלון" – כמו שהיא קראה לזה – במשך חודשיים לפחות.

פה מתחילה הבעיה שלי. כי אורלי היא לא רק חמותי. היא אמא של מיכל, אשתי, ומאז שאבא של מיכל נפטר לפני שבע שנים, ננסי היא בעצם כל מה שיש לה. אני מבין את זה. אני לא אטומן. אבל יש לי גם דירה בת שלושה חדרים ברחוב רגר, יש לי משכנתא של שלוש מאות ותשעים אלף שקל, ויש לי אישה שכל סוף שבוע רוצה "לנסוע לאמא, לראות את הגורים". וכל סוף שבוע זה אומר שאני נוסע לבד לסופר בשישי, כי מיכל כבר שם מיום חמישי בערב.

לא אכחיש – הגורים היו יפים. שישה כדורי פרווה שממש נלחמים על מי יישן על הגב של ננסי. פעם אחת הגעתי בשעה עשר בלילה, אחרי משמרת ארוכה, וראיתי את כל השישה ישנים עליה כמו ערימת בצק תופח, וננסי בקושי זזה, רק עוקבת אחריי מהפינה, בודקת אם אני איום. הרגשתי טיפה מטופש שכלבה של שני קילו בודקת אם אני מסוכן בבית של החמות שלי.

הבעיה האמיתית התחילה בערך בשבוע השישי. מיכל הודיעה לי, לא שאלה, הודיעה, שהיא רוצה לקחת אחד מהגורים – את הזכר עם הכתם הלבן על החזה, שקראו לו "פיצוץ" כי הוא היחיד שכל הזמן זז – אלינו הביתה. אני אמרתי: רגע, יש לנו דירה בת שלושה חדרים, אני עובד עשר שעות ביום, מי יגדל אותו? היא אמרה: אמא. אמא תעזור. אמא ממילא שם כל הזמן.

וזהו זה. פה נכנס דובי, אח של אורלי, שגר קומה מתחתיה באותו בניין ברחוב הרצל בבאר שבע. דובי הוא בן שישים ושתיים, גרוש, וטוען שהוא "אלרגי לשיער כלבים" כבר עשרים שנה, אבל האמת, ואני יודע את זה כי אורלי סיפרה לי בעצמה, היא שדובי פשוט לא סלח לננסי על שהיא "השתלטה" על אחותו אחרי שאבא של מיכל נפטר. הוא ראה בזה איזה תחליף שהוא לא מבין ולא רוצה להבין. אז כשהוא שמע שאורלי מתכננת לתת גור לביתי, הוא עלה, בפיג'מה, בתשע בערב, וצעק על אחותו במטבח שלה שהיא "מפרקת משפחה בשביל כלבה".

זה מה שקרה. לא סיפור יפה עם מוזיקה עדינה ברקע. צעקות במטבח, ננסי בורחת עם הגורים לפינה הכי רחוקה בסלון, מסתירה אותם מאחורי הגוף שלה, ומיכל בוכה בטלפון אליי בשעה עשר בלילה כי "דובי אמר שאמא בחרה בכלבה על פני המשפחה".

אני נוסע לשם. באמת נוסע, בפיג'מה כמעט, כי מיכל בכתה ואני לא יודע להתעלם מזה. מגיע, ודובי עדיין שם, עומד ליד הכיריים, ואורלי יושבת על הרצפה ליד ננסי, יד אחת על הגב שלה, בלי לזוז. הבטתי בשטיח – השטיח שאף אחד לא נגע בו עשרים שנה – עכשיו מלא שיער כלב וכתמי חלב. אורלי לא הרימה את הראש כשדיברתי, רק המשיכה להעביר את היד קדימה ואחורה על הפרווה החומה.

אמרתי לדובי, בקול רגוע יחסית בהתחשב בשעה: "דובי, אתה בא לפה בתשע בלילה לצעוק על אחות שלך על כלבה? יש לך חיים משלך?" הוא ענה לי משהו על "אתה לא מבין, אתה חתן, אתה לא בפנים", ויצא, וטרק את הדלת חזק כל כך שאחד הגורים בכה.

לא נגמר שם. שבוע אחרי זה, דובי התלונן בוועד הבית שיש "ריח כלבים בחדר המדרגות" ודרש שאורלי "תפנה את הגורים למקום אחר עד שיגמלו". זה כבר עבר גבול. אורלי, בלי לדבר איתי או עם מיכל, הלכה לעורך דין שהיא מכירה מהעבודה שלה בביטוח לאומי, ובדקה מה כתוב בתקנון הבית המשותף לגבי בעלי חיים. גילתה שאין שום סעיף שאוסר. יותר מזה – גילתה שדובי בעצמו, לפני שנתיים, הצביע בעד הצעה בוועד לאשר גידול חיות מחמד בדירות, כי חשב אז על כלב שהוא עצמו רצה לקנות ולבסוף לא קנה.

היא הדפיסה את הפרוטוקול הישן, שמה אותו במעטפה, ובאסיפת דיירים הבאה – זו שדובי כינס במיוחד כדי "לפתור את בעיית הכלבה" – היא הניחה אותו על השולחן מולו, בלי מילה מיותרת. "זה החתימה שלך, דובי. משנת עשרים ועשרים ושתיים." הוא הסתכל בדף, הסתכל בה, ולא אמר כלום. אף אחד בישיבה לא אמר כלום. אורלי קמה, אמרה "תודה שבאתם", ויצאה.

מה שבאמת שינה הכל, לפחות בשבילי, קרה שבועיים אחרי זה, כשהגיע הזמן לגמול את הגורים ולחלק אותם – אחד למשפחה של אחיינית של אורלי בדימונה, אחד לחברה שלה מהעבודה, ואחד אלינו הביתה, "פיצוץ", כמו שסוכם. אורלי הודיעה שהיא לא נותנת שום גור בחינם. שמונה מאות שקל לכל גור, בדיוק כמה שעלו הבדיקות הווטרינריות, החיסונים והשבבים. לא כדי להרוויח. כדי שכל מי שלוקח גור יידע שהוא לוקח אחריות, לא צעצוע.

דובי, כשהוא שמע על זה, אמר לה בטלפון, ואני הייתי בחדר כששמעתי את הצד של אורלי: "אז עכשיו את גם סוחרת בכלבים?" אורלי ענתה לו, ואני זוכר כל מילה כי היא אמרה את זה בקול יציב, בלי רעד: "דובי, במשך שבע שנים לא שאלת אותי פעם אחת איך אני ישנה בלילה בלי דוד. ננסי שאלה אותי כל לילה, פשוט עם השכיבה שלה ליד המיטה. אני לא מבקשת ממך להבין. אני מבקשת ממך לרדת קומה ולהשאיר לי את זה."

הוא לא ענה. תלה.

היום, ה"פיצוץ" גר איתנו ברחוב רגר, שוקל שלושה קילו וחצי, ישן על השטיח ליד המיטה שלנו כמו ננסי לימדה אותו. מיכל ואני עדיין נוסעים כל שישי לאורלי. דובי לא בא יותר בערבים בלי להתקשר קודם. ואורלי, כל שישי, לפני שהיא מביאה את קערת החומוס לשולחן, מניחה לידה, בלי לומר מילה, את אותה מעטפה עם הפרוטוקול הישן.