היא לא צעקה. קולה היה נמוך, חד וקפוא כמו להב זכוכית, אבל כל מילה שלה קרעה את האוויר הדחוס במסדרון הצר. — לא אכפת לי שזאת...
היא אחזה בשיפוד, הביטה כיצד הטיפות נוטפות אל הגחלים, וחשבה על כך שריח הבשר הצלוי באוויר הפתוח תמיד נדמה לה כסמל לחג. לילדות. למשהו פשוט ויפה....
הלובי היה עמוס אדם. נוסעי עסקים עם מזוודות גלגל. תיירים עם מפות מקופלות. אנשי צוות המלון שחלפו בשקט ממשימה למשימה, בלתי נראים כמעט, כמו גלגלי שעון...
קולו של האב היה נמוך. אבל כל אולם הנשפים שמע. מתחת לנברשות הזהב עמד ילד יחף, קפוא במקומו, יד אחת מורמת למחצה לעבר הנערה שישבה בכיסא...